כשהמצב נעשה בלתי נסבל, הוא החליט לשים לו קץ. בשלב זה, כבר לא היה אכפת לו למות. לא היה אכפת לו מכלום. הוא רק רצה שהנוכחות תיעלם, שיחדלו המבט והגוף ההוא, אם "גוף" הוא בכלל מילה הולמת לאותה ישות אוורירית ועיקשת שמהבוקר היתה מחוברת אליו כמו שרשרת פחיות שקשרו פרחחים לזנב של כלב משוטט.
באותו הבוקר, התעורר בנימין כמדי יום בשעה שש. כרגיל, חיכה לו יום עמוס, ואף על פי כן הוסיף לשכב במיטתו בעיניים עצומות למשך חמש דקות נוספות. כשפקח אותן, ראה את הפנים מביטות בו. פנים נטולות הבעה וגיל, שקופות מעט אך בעלות נוכחות אינטנסיבית, שכמו צפו באוויר בצמוד לפניו, אך מבלי לגעת בו. בנימין לא נבהל. אני בטח חולם, חשב, הסיר מעליו את שמיכת הפיקה הכתומה וקם ממיטתו. במרחק נגיעה ממנו התרוממו הפנים יחד איתו. באפלולית, הבחין בנימין שמחובר אליהן גוף אנושי לבנבן וחלק כמו גוף של אישה, אך עם זקפה ארוכה, שצבעה היה מעט כהה לעומת שאר הגוף. באופן אינסטינקטיבי, שלח בנימין את ידו לחוש את אבר מינו. גם לו היתה זקפה, כמו בכל בוקר, והוא שם לב שאברי המין של שניהם מתחככים זה בזה, אבל מבלי לגעת. בהיסוס מה, בנימין שלח את ידו לפנים. זו חדרה בלי התנגדות אל גופה של הנוכחות, שהוסיפה לנעוץ בעיניו את מבטה הישיר, שלא ברור אם הוא אדיש או תובעני, שפתיה הדקות חתומות ורגליה מרחפות באוויר כמו חוטים הקשורים לבלוני הליום. בנימין מצמץ. הנוכחות לא. היא לא עשתה דבר ולא השמיעה רחש, אך כשבנימין הפנה לה את גבו כדי להיכנס לחדר האמבטיה, הסתובבה הנוכחות יחד איתו, פניה סמוכות לפניו וגופה סמוך לגופו. מבוהל, עצם בנימין את עיניו והסתובב בחדות לעבר המיטה. כשפקח אותן, חדרו אליהן עיניה של הנוכחות.
"אההההה!" צרח. למרבה המזל, התגורר לבדו ולא יכול להעיר איש.
הנוכחות לא זעה. כשרכן בנימין מעל המיטה כדי ללחוץ על הכפתור של התריס החשמלי, הקשיתה הנוכחות את גבה בגמישות מעוררת השתאות, מבלי לאבד את שיווי המשקל ומבלי לחרוג ולו במעט מן המרחק הקבוע שלה מבנימין. בנימין הזדקף, עצם את עיניו וחיכה. כשנדם הזמזום של התריס ואור השחר שטף את החדר, הוא פקח את עיניו באחת. למרות השינוי בתאורה, הנוכחות עדיין היתה שם. לבנבנה, אוורירית, אך בעלת קווי מתאר ברורים מאוד, כאילו מדובר בקריקטורה. הנוכחות נעצה בבנימין את עיניה, שלא היו כחולות ולא היו חומות, והמתינה.
בנימין הטה את גופו ימינה. הנוכחות נטתה יחד איתו. הוא הטה את גופו שמאלה. הנוכחות נטתה יחד איתו. בתנועה חדה, בנימין הפנה לנוכחות את גבו ורץ כאחוז אמוק אל חדר האמבטיה. הוא טרק מאחוריו את הדלת ונשען עליה, מתנשף, ידיו שעונות על ברכיו השעירות וראשו מושפל אל הקרקע. במרחק סנטימטר מאריחי החרסינה נראו כפות רגליה של הנוכחות, שהשתופפה על ידי קימור לא טבעי של הגב כדי למקם את פניה בגובה הפנים של בנימין.
"אהההה!" שוב צרח בנימין, שבינתיים שב והזדקף.
הנוכחות לא זעה. מבעד לראשה השקוף למחצה ראה בנימין את בבואת פניו המכורכמות בראי שמעל הכיור. הנוכחות, לעומת זאת, לא נראתה בו. בנימין פסע לפנים. הנוכחות פסעה לאחור. בנימין פסע לאחור. הנוכחות פסעה לפנים. בנימין הזניק את שתי ידיו אל צווארה של הנוכחות, נחוש לחנוק אותה, אך הידיים לפתו זו את זו במקום שבו הזדקרה גרוגרתה של הנוכחות. הנוכחות לא צחקה. היא לא עשתה דבר.
"טוב, מה את רוצה?" שאל לבסוף בנימין. הנוכחות לא ענתה. "אני חולם?" הנוכחות לא ענתה. בנימין קרב אל הראי והביט בעצמו ובנוכחות לסירוגין. הוא נשם עמוקות. הוא הטה את ראשו לאחור, עצם את עיניו, ואחר, בכל הכוח, הטיח את ראשו בראי. הראי נשבר ושבריו נפלו על הכיור ועל הרצפה. דם זלג ממצחו של בנימין. כאב חד פילח את ראשו. כששב ופקח את עיניו, הנוכחות ניצבה מולו, עיניה נעוצות בעיני בנימין וגופה השקוף מתמזג בגוף הכיור המוכתם בדם ובשברי ראי. בנימין הציץ בשעון היד שלו, שאותו נהג להניח על המדף שמעל הכיור, לצד הכוס עם מברשת השיניים. השעה היתה כבר שבע. על ריצת הבוקר שלו אין מה לדבר, חשב, הוא ייסע ישר לעבודה.
בדרך לקליניקה שלו עשה תאונה. הנוכחות, אף שלא הפריעה לו לראות את הדרך, לאחוז בהגה או ללחוץ על הבלמים, הסיחה את דעתו, וכשהתכוון לעצור באור אדום לחץ בטעות על הגז ומייד אחר כך הסיט את ההגה ימינה כדי להימנע מפגיעה בחיפושית האדומה שלפניו. באותו הרגע פגעה בו מכונית מסחרית אפורה שנסעה במהירות בכיוון הנגדי. מכוניתו של בנימין החליקה על הכביש עד שהתנגשה בתמרור עצור וראשו נחבט בשמשה בעוצמה כזו שהוא התעלף. כששב ופקח את עיניו, שרוע על אלונקה ומוקף בשני פרמדיקים בתוך אמבולנס, גילה כי הנוכחות עודנה מביטה בו. עיניה, שלא היו כחולות ולא היו חומות, ננעצו בו כמקודם וגופה ריחף מעליו, מבלי לגעת בו.
"אהההה!" ניסה בנימין לצרוח, אבל לפיו הוצמדה מסכת אמבו שבאמצעותה הנשימו אותו.
בנימין פזל ימינה, אל הספסל שעליו ישבו הפרמדיקים. הם התלחשו ביניהם ובנימין טלטל את ראשו והשמיע נהמה גרונית כדי למשוך את תשומת ליבם.
"תירגע, גבר, מה יש לך?" אמר לו אחד הפרמדיקים ורכן להביט בו מעל ראשה של הנוכחות. ניכר היה שאינו מבחין בה. בנימין חדל מטלטלתו. הפעם החזיר מבט אל הנוכחות. הנוכחות לא הגיבה. הפרמדיק ניתק אותו מן האמבו. "חטפת חתיכת בומבה, גבר," אמר לו, "מה, נרדמת על ההגה? זה נס שבכלל יצאת מזה בחיים."
"איפה הטלפון שלי?" שאל בנימין בקול סדוק, "אני צריך לעשות שיחה דחופה. להודיע למזכיר שלי שאני לא מגיע היום לקליניקה."
"אתה אספת טלפון מהזירה?" שאל הפרמדיק את חברו.
"לא, האמת," אמר הפרמדיק השני, "הוא בטח נשאר באוטו. חתיכת תאונה זאת היתה. שני הרוגים ואוטו טוטאל לוס. אני פשוט לא מבין איך האיש הזה יצא מזה בחיים."
למשמע המילה "הרוגים", בנימין החוויר. משום מה, עד לאותו הרגע לא שאל את עצמו מה עלה בגורלם של שאר המשתתפים בתאונה. עתה, לא זו בלבד שרבץ עליו מותם של שני אנשים, אלא שלא היתה לו שום דרך הגיונית להסביר מדוע סטה מן הנתיב שלו אל הנתיב הנגדי. ללא ספק, הוא צפוי להישלח למאסר. ומן הסתם ינטשו אותו כל מטופליו והוא ייאלץ לסגור את הקליניקה שלו בשדרות ח"ן בתל אביב. אכול טינה, בנימין הרים את ראשו בבת אחת וניסה לנשוך את שפתיה או את אפה של הנוכחות. שיניו נקשו זו בזו בחוזקה. הוא ירק לעבר הפנים, ורוקו צנח בחזרה על לחיו. הפרמדיקים לטשו בו מבטים.
"מה יש לו, תגיד?" שאל הראשון את חברו.
"לא יודע," אמר השני, "אולי הוא הוזה. אולי בגלל זה קרתה התאונה."
"תעופי מפה כבר! תעופי מפה!" צרח בנימין. "די!!!" הוא השתולל מתחת לרצועות שקשרו אותו לאלונקה וניסה לנגוח בראש המתבונן בו. "איי!" צרח מכאבים.
באותו הרגע, חנה האמבולנס בכניסה לבית החולים. הפרמדיקים הורידו את האלונקה, שעתה שכב עליה בנימין בלי ניע, מוכרע תחת משקלה נטול המשקל של הנוכחות.
הכניסו אותם למכשיר סי־טי. הוא קיווה שטכניקת הצילום בקרינת איקס תחשוף את שלדו של הפולש, אך לאכזבתו לא נמצא בצילומים דבר פרט לשבר בזרתו הימנית של בנימין. אובחן אצלו גם זעזוע מוח קל, והוא אושפז להשגחה.
היום עבר עליו במיטה, בהתבוננות דרוכה בפניה של הנוכחות. הוא לא מצא בהן שום דבר חדש. הנוכחות היתה חפה משיער, מגבות ומריסים. אפה היה ישר, שפתיה חתומות כמו שתי פרוסות של כריך שנמעך, ועיניה, שלא היו כחולות ולא היו חומות, נטולות הבעה לחלוטין. אימו, האדם היחיד בעולם שאת מספר הטלפון שלו ידע בעל פה, באה לבקר אותו. היא ישבה לצידו, בכתה קצת, הבטיחה לו שלמחרת יבקר אותו עורך דין ששכרה עבורו, ואחר דיברה איתו על הסרקופג של קרל הגדול, שעליו כתבה באותם ימים את עבודת הדוקטורט שלה. בנימין בהה בה מבלי להוציא הגה. הוא רצה לספר לה על התשאול המפחיד שנעשה לו על ידי שתי שוטרות במדים, להתמסר לליטופיה ולחסות תחת מבטה החם, האוהב, אך בכל פעם שהפנה אליה את ראשו, נפנתה הנוכחות יחד עימו, כזכוכית החוצצת בין אסיר למבקר בבית הסוהר.
אחרי ארוחה קלה, שאותה אכל במפגיע בפה פתוח, אולי תיגעל ממנו הנוכחות ותסתלק, הוא נרדם. בשנתו, ליוותה אותו הנוכחות לטיול תרמילאים ביערות הגשם בברזיל, שהיו משום מה צחיחים והזכירו לו מאוד את ים המלח, אך בהקיצו כנראה שכח את החלום לחלוטין כי כשפקח את עיניו ונתקל בפנים החתומות, השקופות, נבעת כל כך שהחל משתולל במיטתו בניסיון להתנער מהן. כשנרגע, המשיכו העיניים לבהות בו, ספק אדישות, ספק תובעניות. עיניו של בנימין, לעומת זאת, הוצפו בדמעות. הוא דמיין את עצמו יושב על האסלה במחראות בית הכלא, או, גרוע מכך, קשור למיטה בבית חולים לחולי נפש, מבלי לראות עוד דבר לבד ממבטה הטורדני של הנוכחות ומזקפתה, שהיתה אצלה נתון קבוע.
ביד רועדת, שלף בנימין את מחט האינפוזיה מזרועו וקם ממיטתו. הוא אף לא טרח לנעול נעליים. לבוש בפיג'מה הדקיקה של בית החולים, תוך התעלמות מן הצינה של חודש אוקטובר, יצא מן האגף שלו אל חדר ההמתנה, נכנס למעלית ועלה לקומה האחרונה של המגדל שבו שכן אותו מוסד רפואי. בצעדים מהירים, נכנס אל חדר המדרגות וטיפס אל הגג שמעל הקומה החמש־עשרה. הוא לא בכה עוד. הוא לא צעק ולא דיבר אל הנוכחות, שהוסיפה לנעוץ בו את מבטה האטום גם בשעה שטיפס מעל המעקה וקפץ ראש אל הרחוב הרחוק, הקטנטן, לעבר מותו הבטוח.
עשרים שניות אחר כך, על המדרכה, פקח בנימין את עיניו. הנוכחות הוסיפה להביט בו. מבעד לראשו, ראה שתי נשים צעירות רוכנות מעליו, בידי האחת זר פרחים ובידי השנייה דובי.
"הוא חי! הוא חי! אני לא מאמינה!" קראה הצעירה עם הדובי ונשאה את ראשה אל הקומה החמש־עשרה של מגדל בית החולים.
"אתה בסדר?" שאלה אותו השנייה.
בנימין קם על רגליו, הפנה להן את גבו וזינק אל בין גלגלי משאית לקירור עופות שבדיוק חלפה על הכביש הסואן מול מגדל בית החולים. כשפקח את עיניו, הנוכחות הוסיפה להביט בו.
רינת שניידובר היא סופרת, מתרגמת ואמנית חזותית ילידת מקסיקו סיטי (1978). בין תרגומיה מספרדית לעברית: וראמו והשיש מאת ססר איירה (כרמל ותשע נשמות), חסרי המשקל של ולריה לואיסלי (ידיעות אחרונות), החיים בשניים מאת סרחיו פיטול (הכורסא), האלמנות של ימי חמישי מאת קלאודיה פיניירו (כתר), חגיגה במאורת הארנב מאת חואן פבלו ויילובוס (זמורה ביתן) ועוד רבים אחרים. ספרה הראשון מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון ראה אור בהוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד בשנת 2006 ועתיד לצאת מחדש בחודשים הקרובים בגרסה דיגיטלית בהוצאת עברית. ספרה השני, ממלאת מקום, יצא ב-2018 בהוצאת כתר וזכה לשבחי הביקורות. סיפוריה הקצרים התפרסמו בגרנטה, המוסך, מאזניים, גג, ואסופת הסיפורים מאה מטר. עבודות האמנות שלה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם. בין 2014 ל-2019 עבדה כצלמת של המכון לרפואה משפטית. מתגוררת עם בת זוגה וכלבתן בתל אביב.